ירושלמי- בורות לעומת עצים ביישוב הארץ

כשמיישבים את ארץ ישראל, בין השאר חופרים בורות ונוטעים אילנות. ומה עושים כשזה עלול לבוא אחד על חשבון השני?

המשנה בבבא בתרא בפרק שני עוסקת בהרבה הלכות בענייני שכנות, וכך היא אומרת (כה ב): 

"מרחיקין את האילן מן הבור עשרים וחמש אמה. 

אם הבור קדמה קוצץ (בעל הבור את האילן) ונותן דמים. ואם אילן קדם לא יקוץ. 

ספק זה קדם וספק זה קדם לא יקוץ. 

רבי יוסי אומר: אע"פ שהבור קודמת לאילן לא יקוץ, שזה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו."

במה נחלקו רבי יוסי וחכמים?

מסבירים בבבלי (בדף יח) שיש כאן מחלוקת עקרונית בענייני היזק כגון אלו, שכל אחד עושה בתוך שלו, ויש לזה השלכות על מה שאצל חבירו. 

לפי חכמים הכלל הוא: "על המזיק להרחיק את עצמו". אדם צריך להרחיק את האילן שלו, שהוא מזיק את הבור. וכן כל דבר שהוא עושה בקרקעו, אם יש בו היזק לחבירו - עליו להרחיק כדי לא להזיק. רבי יוסי חולק. לשיטתו: "על הניזק להרחיק את עצמו". כיון שיש רשות לאדם לעשות דברים אלו בתוך שלו, אם לשכנו יש בעיה עם זה - שירחיק את עצמו. 

בבבלי מבינים שמחלוקת רבי יוסי וחכמים במשנת האילן והבור, היא מחלוקת כללית בכל מה שמובא באותו פרק במשנה. לפי חכמים על המזיק להרחיק את עצמו, ולפי רבי יוסי - על הניזק להרחיק את עצמו. והלכה כרבי יוסי.

לפי הבבלי הכלל של כל ההלכות כגון אלו, הוא שהם עוסקים במזיק וניזק. 

ומה אומרים על זה בירושלמי?
בירושלמי מסבירים כך: "רבי יעקב בר אידי בשם רבי יהושע בן לוי: טעמון דרבנין מפני שיישוב העולם בבורות."

לפי הירושלמי הדיון כאן הוא לא בענייני מזיק וניזק, אלא עוסקים כאן בעניין כללי יותר, מה יותר חשוב ביישוב העולם, אילנות או בורות.

לפי חכמים יש ערך מיוחד לבורות, ולכן ערך הבור גובר על ערך האילן. לכן אם הבור קדם, רשאי בעל הבור לקצוץ את האילן. 

ומה סובר רבי יוסי? מסבירים בירושלמי:
"שמעון בר ווה אמר בשם רבי יוחנן: כך משיב ר' יוסי לחכמים: כמה דאית לכון יישוב העולם בבורות, אוף אנא אית לי יישוב העולם באילנות."

לפי רבי יוסי אין רשות לבעל הבור לקצוץ את האילן, כי גם אילנות חשובים ליישוב העולם, ו"יישוב העולם בבורות" אינו גובר על "יישוב העולם באילנות". 

בירושלמי דנים בכל ההלכות הללו מתוך מבט כללי, כיצד ראוי להיות הסדר הטוב בין שכנים. 

התוקף של ההלכות הללו, הוא לא מצד גדרי מזיק וניזק, אלא מצד הנהגת המדינה, שיש לה ראיה כללית, והיא מחליטה מה הם "חוקי העזר" שלפיהם יש לסדר את החיים.

נסכם, שבתורת חו"ל התוקף של ההלכות הוא מצד ענייני נזיקין, שבנויים ממזיק וניזק, ויש כללים כיצד עליהם להסתדר. בירושלמי ההלכות הללו אינן מצד מזיק וניזק, אלא מצד הראיה הכללית, שקובעת כיצד יש להתנהג כאשר ערכים נפגשים. הערך של יישוב העולם הוא ערך כללי. בית הדין לא רואים לנגד עיניהם רק את הבור של פלוני, אלא את הבור של העולם ואת האילן של העולם. 

מסכת בבא בתרא לפי הירושלמי לא עוסקת במזיק וניזק, אלא בסידורי החיים בענייני קרקעות. 

ונסיים באיזה וורט. 

מסכתות בבא קמא בבא מציעא ובבא בתרא - הנקראות "ירושלמי מסכת נזיקין", ניכר עליהם שהם בסגנון אחר משאר הירושלמי. כנראה הם מבית מדרש אחר. מה שבטוח, שהן קצרות מאוד ביחס לשאר הירושלמי. לעומת זאת בבבלי הן ידועות באורכם ורוחבם. ובקיצור, בתורת א"י העניין הזה של נזיקין חלש יותר, והוא תופס נפח הרבה יותר קטן ממה שבחו"ל. "אין הצר שוה בנזק המלך".